Let's Go Home.

למי שיצא להיות בארצות הברית לאחרונה (או לא), יודע שהקרב בין החוף המזרחי למערבי הוא אינסופי.
ניו יורק סיטי VS לוס אנג'לס, עיר צפופה או spread out, רכבת תחתית או רכב פרטי, בריכה או ים, חורף או קיץ.

Best Coast סוגרים לנו את הוויכוח ומבהירים, ללא מקום לפרשנויות נוספות - קליפורניה היא המנצחת.
קשה לפספס את הגאווה שלהם במקום בו גדלו, הקאבר של אלבומם הראשון שטוף שמש וצבעים חמים, pattern של מפת קליפורניה.

ואם חלקנו בכל זאת הצלחנו לפספס, האלבום השני לא משאיר ספקות -  דוב חום (זן שנמצא בעיקר בקליפורניה והסמל של דגל המדינה) אוחז במפת קליפורניה שגזורה מתוך המפה השלמה של ארצות הברית, כי זה המקום היחיד בו הוא יכול לאחוז. מה שמוביל אותנו ישירות לשיר הראשון באלבום - The Only Place, ואתם בטח כבר יכולים לנחש על איזה מקום אחד ויחיד מדובר (רמז: לא ניו יורק).

Why would you live anywhere else?

We've got the ocean, got the babes

got the sun, we've got the waves

this is the only place for me

ועם כל האהבה המוגזמת לקליפורניה והביטחון שזה המקום הכי מוצלח על הפלנטה, השיר פתיחה מלא הביטחון (בעיקר מוזיקלית) מתחיל להרגיש כמו מסע שכנועים שמופנה לבן אדם קרוב, שככל הנראה, עוזב.
התחושה הראשונית הזו מתאמתת רק בשיר סיום Up All Night (where I live / and where you live / are not the same...now you're off in another town)

בהמשך האלבום, עם שירים כמו Why I Cry, No One Like You, My Life, אפשר להגיע למסקנה עיקרית אחת - אולי קליפורניה זה המקום הכי טוב בעולם, יש ים, שמש, בנות ואינסוף אפשריות, אבל בסט קואסט גם יודעים להודות בפנינו - לא הכל מושלם. גם פה יש לבבות שבורים, חששות מהעתיד, ציפיות ואכזבות ובעיקר - תחושה תמידית של ביזבוז זמן שהופכת למוטיב מרכזי באלבום ("how fast time goes by", "I don't know where time has gone", "to go back in time", "it looks dark and I am grown").

ולמרות כל מה שנאמר עד עכשיו, בסט קואסט לא מתיימרים לשנות לנו את החיים עם המוזיקה שלהם, הטקסטים פשוטים והמלודיות ממכרות וקלילות. הם לא בועטים, ולא דוחפים לנו את הביצ'/סרף רוק שלהם בפרצוף, הם לא נכנסים לעומקים ולשאלות גדולות של החיים, הם מתעסקים בנושאים השיגרתיים בצורה הכי נקייה ופשוטה, שמדברת גם למי שלא גר בקליפורניה - בית, משפחה, אהבה, עתיד. הסאונד שלהם משרה תמימות והקול הבוגר והכל כך אמיתי של בת'אני, סולנית הלהקה, מחבר אותנו ישירות לתוך מציאות שכולנו חיים בשלב כזה או אחר.
זה לא משנה כמה ים, שמש, מסיבות ואנשים יפים יש במקום שאתה גר בו, הרצון להגיע לבית (ולהלן ההבדל הקטן בין home ל-house) בסוף יום או אחרי תקופה קשה, מוטמע בכולנו ולנצח גם יישאר.

You want to make me spin, you want to hold me in.

אני תוהה כמה פעמים יצא לי לנהוג בשכרות מלאה, כנראה לעולם לא, כנראה גם לא יקרה, ועדיין, כמות הנסיעות בהן אני מתחילה מנקודה אחת, מסיימת בנקודה אחרת ושוכחת לגמרי מה קרה בניהן, עצומה.
המוח שלנו יכול לרחף בקלות, להתנתק לחלוטין מהגוף ועדיין להשאר בסביבה בשביל לחזור ברגע שנשים לב.

אני לא רוצה להפנות אצבע, בוודאי לא מאשימה, אבל Wild Nothing גילו את הנוסחה המושלמת לריחוף מכוון וחוקי לחלוטין. כבר בשניות הראשונות של שני האלבומים, Gemini ו-Nocturne, מרגישים צלילה עמוקה לתוך שמיים אין סופיים, הקול המתוק והסוחף של סולן הלהקה, ג'ק טאטום, ישאב אתכם מחוץ לכדור הארץ, תחת מלודיות ממכרות שמתאימות באופן מושלם למילים.
בניגוד לפורמט המוכר של רוב השירים, בו המוזיקה וכלי הנגינה שם בשביל ללוות את הסולן,
אצל Wild Nothing, כולל הסולן, כולם במעמד שווה, ג'ק טאטום הוא כלי נגינה נוסף שממוקם בחלק האחורי של הבמה, יחד עם תופים באס וקלידים.

האלבום הראשון נפתח בפייד אין לאחד השירים המדהימים שתשמעו בזמן הקרוב - Live In Dreams,
בדיוק כמו שמו, השיר מתייחס לחיים בתוך חלום, ליכולת הנצחית לשקוע בתוך זכרונות, מערכת יחסים שסופה כבר בטווח ראייה, תהיה שווה יותר ותמשיך להתקיים גם בלעדינו, בתוך חלום, גם במוות.

Because our lips won't last forever

and that's exactly why

I'd rather live in dreams and I'd rather die

באלבום השני, Nocturne, תתקלו בשירים כמו Shadow ,Disappear Always ,Counting Days, שירים שלא יסתיימו בהאזנה ראשונה או שניה, שטף של צלילים שמהדהדים בראש גם ימים אחרי.

ג'ק טאטום מבצע שילוב מדויק ועדין בין היכולת לבטא רגשות מילוליים למוזיקליים. אל תפספסו.

Lovely Bloodflow.

כשהייתי בצבא, עברתי הרצאה שנקראת "חשיבה יצירתית". בגדול, דרכים לחשוב מחוץ לקופסא.
כל הרעיונות שעולים לכם בראש וכל ההרגלים שרכשתם והתרגלתם אליהם במהלך החיים, נסו לשים אותם בצד, להרפות מהכל ולהתחיל מחדש.

חזרתי הביתה באותו סוף שבוע עם המון מחשבות מההרצאה, אנחנו מסוגלים לחיות שנים בדרכים מצומצמות, הקבעון נוסע איתנו לעבודה וחוזר איתנו הביתה, וגם כשחשבנו שעשינו שינוי בחיים, גם הוא, נגזרת של ההרגל הקודם ובסופו של דבר, אנחנו מוצאים את עצמנו בסוף הדרך עם הרבה פניות קטנות, רחובות צרים שיוצאים מאותו רחוב ראשי ומעט מאד מחלפים.
לקחתי את האוטו ובתא מטען ישבו כל ההרהורים, בדרך חזרה הביתה, יש שתי דרכים: דרך אחת שדרכה תמיד נסעתי. היא צפופה, חבויה בין הבתים הגדולים בעיר ומעוקלת, כך ששדה הראייה בעייתי. אבל תמיד חוזרת דרכה. פשוט כי ההרגל גובר על ההיגיון. החלטתי לפנות שמאלה ולנסוע בדרך השניה. התוצאות היו די ברורות: הכביש רחב, הנוף על ירושלים מרהיב והפחד שמא יקפוץ יצור חי או בן אנוש בין המכוניות, לא קיים. חזרתי הביתה עם חיוך, מרוצה ששברתי קבעון, גם אם מינורי ושולי, בחיי.

אני לא יודעת אם וויל ויזנפלד, השם מאחורי "Baths" עבר את אותה הרצאה שאני עברתי, אבל מה שבטוח - הוא יצא מהקופסא המוזיקלית. באלבום שהוציא בשנת 2010, Cerulean, מצליח באט'ס לשבור את כל המוסכמות המוזיקליות.

רק לאחרונה הצלחתי להנות מבאט'ס, אולי כי זה התנגש עם כל מה ששמעתי לפני, האוזן שלי היתה צריכה לעבור תהליך של שינוי יצירתי, איטי ומהנה, יש לציין, אך יציאה מהקבעון ששרר בתוכה, לקחה זמן.
הקצב חסר כל קצב בשיריו, יטריף את כל מה ששמעתם לפני, המילים המעטות והצלילים המרובים ישנו לכם את כל הצורות בגוף. לב מצויר כקווים ארוכים וכדורים בצורת ריבוע מונחים על השולחן, יציבים ועמידים.
כל מה שחשבתם לפני, משתנה. באט'ס ירגש וישאב אתכם לתוך כאוס רעשים וקולות שיעשה לכם סדר ויקבע סטנדרטים חדשים לשינויים בחיים.

מומלצים:
Baths - Indoorsy
Baths - Lovely Bloodflow

Oh, inverted thought.

אני חושבת שאחד החסרונות הכי גדולים שלי הוא עניין הסלחנות, זכרון הכעסים הקצר שלי נתן להרבה אנשים הזדמנות שניה ועשירית. באופן מאד תמים, אני נוטה להאמין שאיפוס של דברים גורם להם להתנהל טוב יותר, חברות תקשורת לא חשבו על הפתרון הזה בעצמן. סלחנות מתבטאת ופוגעת בנו בהרבה תחומים, וזה הכל מתחיל מהימורים. כן כן. אנחנו מהמרים כל הזמן, על ראש הממשלה הבא, על בחירת מקצוע ואולי סתם בקאזינו. ההבדל הקטן בין הימור לסלחנות - הימור יהיה, ככל הנראה, משהו חדש שהולך להפתיע, לטובה או רעה, וסלחנות? בלי להכנס לפוליטיקה, סלחנות זה ללכת לקלפי ולשלשל פתק ליכוד בהנחה הימורית שהפעם יעשה משהו שונה. סלחנות זה הימור צפוי. אולי מגוחך. אולי אופטימי. ואולי מרצון שדברים ישארו כמו שהם.

ובגלל שאנחנו מדברים פה מוזיקה, אם הייתי צריכה להמר על השינז ולשים על השולחן מיליון דולר, כנראה שזו היתה יכולה להיות ההחלטה הכלכלית הכי מושכלת שעשיתי בחיי.
האלבום החדש של The Shins יצא כבר לפני כמה חודשים טובים, ואם אנחנו חוזרים אחורה בפוסט, לעניין ההימורים, אז אני? אני מרגישה כמו הימור. כאילו הפסדתי מיליון דולר. הימרו עליי. הקונספירציה היא די פשוטה - ג'יימס מרסר ידע שאהמר וארכוש את האלבום החדש שלו (ושל אוסף הנגנים החדשים שהצליח ללקט), כי זה השינז, נו, וואט קן פוסיבלי גו רונג? אז באופן לא צפוי, הוא הימר והצליח בצורה מושלמת למדי, להחריב את האווירה המוזיקלית של הלהקה.
האלבום לא נופל מהרבה להקות אחרות ששמעתי לאחרונה, ואפילו מופק בהשקעה, אבל לצערי לא שינזי.
השינוי בהרכב המלא של הלהקה מורגש, ללא ספק. כן, קולו של ג'יימס תמיד יהיה ייחודי ואם אשמע לפתע ברדיו, אזהה בלי להסס. אבל זה לא מספיק. יש דברים שתעשה בידיעה שההימור הוא בטוח. כשתקנה קולה, לא תצפה שיהיה לה טעם של פפסי. האלבום קיבל שמיעות רבות בפלייליסט, ולראשונה בחיי - עצמות הסלחנות שלי משתפשפות ואני לא סולחת.

אהבה רטרואקטיבית.

נסו ללכת על קצות האצבעות על כל שנה בחיים שלכם, על כל אצבע נשארת עוד מילה ואולי חצי פנים, משפט מגומגם. והנה, בצעדים קטנים שלאט לאט הולכים וגדלים יחד אתכם, אתם אוספים זכרונות, תמונות ושברים.

תארו לכם שכל זה, נכנס למגירה אחת כפאזל דמיוני בצורת ערימת דפים מרופטים והרבה מילים.

המילים קמות לתחייה והופכות לאוסף שירים ובסופו של דבר, לאלבום.

שלומי דוזטס, מוזיקאי צעיר ומוכשר, מושך ביד אחת בידית המגירה, וביד השניה מנקה את האבק ופורט על הגיטרה. משם יוצא אוסף שירים שמתקבץ לסיפורים קטנים על אהבה גדולה.

עם צוות מקצועי ותומך, מוציא שלומי את אלבום הבכורה שהצליח לכבוש את הרדיו דיסק אצלי ברכב.

האלבום נפתח עם השיר (ובמקרה גם שם האלבום) - "אפילו השמש", קולו הכה טבעי של שלומי,

כבר במשפט הראשון, מנחית אותי ישר לרצפה, לחיים ולזמן שבין עבודה ומיטה.

בסינגל שהוציא כבר לפני כמה חודשים, "איש עם מקל", מתאר פחד גדול של רובנו - לעבור חיים שלמים

ולא למצוא אהבה אמיתית, לא למצוא את הסיבה בשבילה נכרע את הברך. ההמתנה הפסיבית שיום אחד אולי

היא תופיע בעצמה, סתם ככה, ביום בהיר או באמצע הלילה.

"הוא מחכה לה כבר שנים 
והיא בשלה 
טבעת יהלומים מחכה לה 
לא מחכה לו..."

עם בגרות ילדותית ונאיבית, מילים ממכרות ומוזיקליות צבעונית ומגוונת, 

שלומי ייקח אתכם למסע קצר על חיים שלמים. לא תתחרטו.

קישור לאלבום - אפילו השמש

ימים ראשונים של אביב.

נסו להזכר בימים חורפיים בארץ, לפני השלג השנה, לא היתה תקופה כזאת כבר המון זמן.
טיפות על החלון, גשם זלעפות, קור וערפל - לא משאירים אותנו אילמים לתחושות המעורבות.
כל הצמרמורות והמחשבות בגוף מתנקזות לנקודה אחת של חום ועדינות מוזיקלית.

אז אם גם אתם כאבתם כל החורף, Noah and the Whale, נותנים לכם את ההזדמנות להתעורר
לימים הראשונים של האביב. ימים לא ברורים ומטושטשים שמגיעים אחרי כאב וייסורים של חורף.
ימים מהולים בעצב שנשאר על החלון, יחד עם הרצון לעבור הלאה - לקיץ, לתקופה נקייה וחמה.

האלבום נפתח בשיר "The First Days of Spring", תחילתה של פרידה דרמטית וכואבת,
אהוב שהחליט לעזוב והמחשבה הנאיבית שזה עדיין לא הסתיים, קמצוץ התקווה שאולי הוא עוד יחזור.

Noah and the Whale - The First Days of Spring

"I'm still here hoping that one day you may come back..."

משם האלבום ממשיך לשירים כמו "I Have Nothing" ,"My Broken Heart", השלב שבו ההבנה היא עמוקה ומוצדקת, שטף של רחמים עצמיים ורצון נואש לחזור לצד האהבה שנטשה אותנו. גם ב-"Stranger", שלב הכרחי והרסני בתהליך, הפשרת הכאב והקרח שנצבר במהלך החורף בזרועותיו של זר והתחושה הריקה שנשארת אחרי המעשה.

הקול השברירי של צ'ארלי פינק, סולן הלהקה, והכתיבה מלאת התמימות, מצליחים לצייר תמונה של שברון לב
וההתמודדות איתו, עם עצמנו, עם הסביבה ובעיקר עם העתיד.
נוח והלוויתן יצליחו לתקן לכם את הלב לארבעים ושלוש דקות, או לפחות להחדיר בו טיפה של אופטימיות.

ולקראת הסוף, השיר המרגש ביותר באלבום והשיר שייתן לכולנו תקווה לשמיים כחולים ובהירים יותר,
Noah and the Whale - Blue Skies

"This is a song for anyone with a broken heart,

this is a song for anyone who can't get out of bed.

I'll do anything to be happy

'cause blue skies are coming

but I know that it's hard.

This is the last song that I write while still in love with you"

פוסט ראשון. להקה ראשונה.

דמיינו שיר ריק. ללא מוזיקה, ללא מילים, ללא צלילים וללא זכרונות.
אתם לוחצים על פליי והאוזניות משמיעות שקט, נוחות ובעיקר שלווה. אתם מתרפקים על הרגע הזה.
פעימות הלב דוממות והנשימה רכה וממושכת.

לכולנו יש להקה אחת מסוימת שמשרה בנו שקט עמוק שלא מתחבר ולא מתקשר לאף אחד בחיינו,
מוזיקה נקייה מזכרונות ונקייה מחיים, ובאותו הזמן, שוקקת חיים וצלילים.
מוזיקה שמבעירה את כל הגוף ומעלה אותנו באש חמה וזוהרת.

Tegan and Sara, הן תאומות קנדיות שכותבות ומלחינות שירים כבר כמעט 18 שנה. את טיגן ושרה הכרתי בגיל 16,
עם השיר "My Number" שהוציאו כבר שהיו בנות 20. התאהבתי מהשמיעות הראשונות. מהצליל, מהמילים ובעיקר מהאופי הכובש של שתי התאומות. האובססיה התפתחה מהר מאד וכבר אחרי שבועיים הכרתי את כל הדיסקוגרפיה והדמו'ס.
עכשיו, שש שנים אחרי, הן מעלות בי את כל הרגשות שנמצאים בתוכי ולא להפך. טיגן ושרה נותנות לי את ההזדמנות לחזור לגיל העשרה, נקייה וחדשה.

Tegan and Sara - My Number

Tegan and Sara - Wake Up Exhausted

Tegan and Sara - You Wouldn't Like Me